טור-שו״ע יורה דעה ר״כטור-שו״ע
שולחן ערוךחילוק שבין קונם יין להיום או לזמן, ודין הנודר על דבר שאינו קבוע, וּבוֹ כ״ג סְעִיפִים (א) קוּנָם יַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם יוֹם אֶחָד, אוֹ קוּנָם יַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם יוֹם, אָסוּר בּוֹ מֵעֵת לְעֵת. וְאִם אָמַר: קוּנָם יַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם הַיּוֹם, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ, בֵּין עוֹמֵד בִּתְחִלַּת הַיּוֹם אוֹ בְּסוֹפוֹ; וְצָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם, גְּזֵרָה שֶׁמָּא פַּעַם אַחֶרֶת יֶאֱסֹר עָלָיו יוֹם אֶחָד, וְלֹא יֵדַע לְהַפְרִישׁ בֵּין הַיּוֹם לְיוֹם אֶחָד, וְיָבֹא לִשְׁתּוֹת בַּלַּיְלָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם הָיָה נֶדֶר שֶׁל מִצְוָה, כְּגוֹן לִלְמֹד אוֹ לְקַיֵּם שׁוּם מִצְוָה, אֵינוֹ צָרִיךְ הַתָּרָה. {וּמִיהוּ בְּקַבָּלַת תַּעֲנִית בְּעָלְמָא, מֻתָּר לֶאֱכֹל מִיָּד בַּלַּיְלָה וְאֵין צָרִיךְ הַתָּרַת חָכָם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ״ן).} (ב) אָמַר: בַּיּוֹם שֶׁאֶעֱשֶׂה דָּבָר פְּלוֹנִי לֹא אֹכַל אוֹתוֹ הַיּוֹם, דִּינוֹ כְּהַיּוֹם שֶׁמֻּתָּר בַּלַּיְלָה. וְאִם אָמַר: אוֹתוֹ הַיּוֹם וּלְמָחֳרָתוֹ, אָסוּר אוֹתוֹ הַיּוֹם וּמָחֳרָתוֹ וְלַיְלָה שֶׁבֵּינְתַיִם. (ג) הָיָה עוֹמֵד בְּאֶמְצַע הַשָּׁבוּעַ, אוֹ קֹדֶם לוֹ, וְאָמַר: קוּנָם יַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם שָׁבוּעַ זֶה, אָסוּר עַד תַּשְׁלוּם כָּל הַשָּׁבוּע, וְיוֹם הַשַּׁבָּת הַבָּא אָסוּר גַּם כֵּן. {וּמֻתָּר אַחַר כָּךְ בְּלֹא שְׁאֵלַת חָכָם (רַבֵּנוּ יְרוּחָם ני״ד).} וְאִם אָמַר: שָׁבוּעַ אֶחָד, אוֹ שָׁבוּעַ, סְתָם, אָסוּר מֵעֵת לְעֵת. (ד) הָיָה עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַחֹדֶשׁ, אוֹ קֹדֶם לוֹ, וְאָמַר: חֹדֶשׁ זֶה, אָסוּר עַד תַּשְׁלוּם הַחֹדֶשׁ וּמֻתָּר בְּיוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ, אֲפִלּוּ רֹאשׁ חֹדֶשׁ שְׁנֵי יָמִים שֶׁהָרִאשׁוֹן לְתַשְׁלוּם חֹדֶשׁ שֶׁעָבַר, אֲפִלּוּ הָכִי מֻתָּר בּוֹ, כֵּיוָן שֶׁבִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם קוֹרִין אוֹתוֹ רֹאשׁ חֹדֶשׁ. {וְכָל שֶׁכֵּן אִם נָדַר לַעֲשׂוֹת קֹדֶם רֹאשׁ חֹדֶשׁ, שֶׁצָּרִיךְ לְקַיְּמוֹ קֹדֶם יוֹם רִאשׁוֹן.} (ה) אָמַר: חֹדֶשׁ אֶחָד, אוֹ חֹדֶשׁ, סְתָם, אָסוּר מִיּוֹם לְיוֹם. (ו) הָיָה עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַשָּׁנָה, אוֹ קֹדֶם לָהּ, וְאָמַר: שָּׁנָה זוֹ, אָסוּר עַד תַּשְׁלוּם הַשָּׁנָה וּמֻתָּר בְּיוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְשָׁנָה זוֹ מוֹנִים מִתִּשְׁרֵי, שֶׁאֲפִלּוּ אִם עוֹמֵד בכ״ט בֶּאֱלוּל, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ תִּשְׁרֵי, מֻתָּר. (ז) אָמַר: שָׁנָה אַחַת, אוֹ שָׁנָה, סְתָם, אָסוּר מֵעֵת לְעֵת. וְאִם נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה, אָסוּר בָּהּ וּבְעִבּוּרָהּ. וְאִם עוֹמֵד בַּחֹרֶף וְאָמַר: שָׁנָה זוֹ, וְהִיא מְעֻבֶּרֶת, אָסוּר עַד תִּשְׁרֵי וְלֹא אַמְרִינָן שֶׁאֲדָר שֵׁנִי יַעֲלֶה לוֹ בִּמְקוֹם אֱלוּל. (ח) אָמַר: עַד רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר, עַד רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר רִאשׁוֹן. עַד סוֹף אֲדָר, עַד סוֹף אֲדָר שֵׁנִי. וּלְהָרַמְבַּ״ם, אִם יָדַע שֶׁהַשָּׁנָה מְעֻבֶּרֶת וְאָמַר: עַד רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר, אָסוּר עַד רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר שֵׁנִי. (ט) הָיָה עוֹמֵד בְּתוֹךְ שְׁמִטָּה, אוֹ קֹדֶם לָהּ, וְאָמַר: שְׁמִטָּה זוֹ, אָסוּר עַד סוֹף הַשְׁמִטָּה וְאָסוּר גַּם בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית. (י) אָמַר: שְׁמִטָּה אַחַת, אוֹ שְׁמִטָּה, סְתָם, אָסוּר שֶׁבַע שָׁנִים מֵעֵת לְעֵת. (יא) הָאוֹסֵר עַצְמוֹ בְּדָבָר עַד הַפֶּסַח, אוֹ שֶׁאָמַר עַד פְּנֵי הַפֶּסַח, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ בִּלְבַד. וְאִם אָמַר: עַד שֶׁיִּהְיֶה הַפֶּסַח, הֲרֵי זֶה אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא הַפֶּסַח. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּעַד פְּנֵי הַפֶּסַח, אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא. (יב) אָמַר: עַד הַקָּצִיר, אוֹ עַד הַבָּצִיר, אוֹ שֶׁאָמַר: עַד שֶׁיִּהְיֶה הַבָּצִיר אוֹ הַקָּצִיר, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ, שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁאֵין זְמַנּוֹ יָדוּעַ, בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁיֹּאמַר, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ. (יג) בְּכָל מָקוֹם, זְמַן הַנֶּדֶר הוּא לְפִי מַה שֶּׁמְּמַהֲרִין אוֹ מְאַחֲרִין לִקְצֹר בּוֹ, וְאָנוּ הוֹלְכִים אַחַר הַמָּקוֹם שֶׁעוֹמֵד בּוֹ הַנּוֹדֵר בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר אֲפִלּוּ אִם הָלַךְ אַחַר כָּךְ הַנּוֹדֵר אֶל מָקוֹם אַחֵר, בֵּין לְהַחְמִיר כְּגוֹן שֶׁהָלַךְ לְמָקוֹם שֶׁמְּמַהֲרִין הַקָּצִיר, בֵּין לְהָקֵל שֶׁהָלַךְ לְמָקוֹם שֶׁמְּאַחֲרִין אוֹתוֹ. (יד) קָצִיר, סְתָם, הוּא קְצִיר חִטִּים. וְאִם הַמָּקוֹם שֶׁנָּדַר בּוֹ רֻבּוֹ קְצִיר שְׂעוֹרִים, הוֹלְכִין אַחֲרָיו. (טו) אִם קָבַע זְמַן לְמִשְׁתֵּה בְּנוֹ, וְנָדַר עַד זְמַן מִשְׁתֵּה בְּנוֹ, מְסַפְּקָא לָן אִם חָשׁוּב זְמַנּוֹ קָבוּעַ, וְהוֹלְכִין בּוֹ לְהַחְמִיר. {הַגָּה: וַאֲפִלּוּ אִם מֵת הַבֵּן קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ מִשְׁתֶּה שֶׁלּוֹ, צָרִיךְ לְהַמְתִּין עַד אוֹתוֹ זְמַן. וְכֵן אִם נָדַר לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד שֶׁיִּהְיֶה בְּנוֹ בַּר מִצְוָה, וּמֵת, צָרִיךְ לְהַמְתִּין עַד שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לִהְיוֹת בַּר מִצְוָה (ת״ה סִימָן רע״ז). וְעַיֵּן בא״ח סִימָן תקס״ט, יָחִיד אוֹ רַבִּים שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם תַּעֲנִית מֵחֲמַת אֵיזֶה צָרָה, וְעָבְרָה, אִם צְרִיכִים לְהַשְׁלִים תַּעֲנִיתָם. וְהוּא הַדִּין בְּנָדַר נֶדֶר לַעֲשׂוֹת צְדָקָה אוֹ שְׁאָר נְדָרִים (אוֹר זָרוּעַ פָּסָק דְּחַיָּב לְקַיֵּם נִדְרוֹ). ונ״ל דְּכָל זֶה מַיְרֵי בְּקִבְּלוּ עֲלֵיהֶם, סְתָם, אֲבָל אִם פֵּרֵשׁ דְּבָרָיו, כְּגוֹן מִי שֶׁנָּדַר וְאָמַר: אִם יִחְיֶה פְּלוֹנִי הַחוֹלֶה אֶתְעַנֶּה כָּךְ וְכָךְ אוֹ אֶתֵּן כָּךְ וְכָךְ לִצְדָקָה, אִם מֵת אוֹתוֹ פְּלוֹנִי, פָּטוּר מִנִּדְרוֹ, דַּהֲרֵי הִתְנָה בְּפֵרוּשׁ וְלֹא בָּעֵינָן תְּנַאי כָּפוּל בִּנְדָרִים, דְּלֹא גָּרַע דִּבּוּרוֹ מִכַּוָּנַת הַנּוֹדֵר כְּדִלְעֵיל סִימָן רי״ח. וְכֵן יִתְבָּאֵר לְקַמָּן סוֹף סִימָן רל״ב (ד״ע), וְכָל שֶׁכֵּן הָאוֹמֵר: אֶתֵּן סֶלַע לִצְדָקָה כְּדֵי שֶׁיִּחְיֶה בְּנִי, וְאִם לֹא יִחְיֶה לֹא אֶתֵּן, אַף עַל גַּב דְּעוֹבֵד עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס מִכָּל מָקוֹם פָּטוּר אִם לֹא יִחְיֶה (בֵּית יוֹסֵף סי׳ רנ״ט בְּשֵׁם מ״כ וְהוּא תְּשׁוּבַת מהרי״ל סי׳ ק״ץ וד״מ שָׁם).} (טז) עַד הַקַּיִץ, עַד שֶׁיָּקוּצוּ הַרְבֵּה וּמַכְנִיסִין הַתְּאֵנִים בְּכַלְכָּלוֹת. (יז) עַד שֶׁיַּעֲבֹר הַקַּיִץ, עַד שֶׁיִּשְׁמְרוּ הַסַכִּינִים שֶׁקּוֹצְצִים בָּהֶם הַתְּאֵנִים. (יח) הָאוֹסֵר עַצְמוֹ בְּדָבָר עַד הַגֶּשֶׁם, הֲרֵי זֶה אָסוּר עַד זְמַן הַגְּשָׁמִים שֶׁהוּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל רֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּסְלֵו. הִגִּיעַ זְמַן הַגְּשָׁמִים, הֲרֵי זֶה מֻתָּר בֵּין יָרְדוּ גְּשָׁמִים בֵּין לֹא יָרְדוּ. וְאִם יָרְדוּ מי״ז בְּמַרְחֶשְׁוָן, מֻתָּר. וְאִם אָמַר: עַד הַגְּשָׁמִים, הֲרֵי זֶה אָסוּר עַד שֶׁיֵּרְדוּ הַגְּשָׁמִים, וְהוּא שֶׁיֵּרְדוּ מִזְּמַן רְבִיעָה שְׁנִיָּה שֶׁהוּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמְקוֹמוֹת הַסְמוּכִים לָהּ מכ״ג מִמַּרְחֶשְׁוָן וָאֵילָךְ. {הַגָּה: וּבַגּוֹלָה, זְמַן הַגְּשָׁמִים שִׁשִּׁים יוֹם אַחֵר הַתְּקוּפָה שֶׁמַּתְחִילִין אָז הַשְּׁאֵלָה, וּזְמַן רְבִיעָה שְׁנִיָּה שִׁבְעִים יוֹם אַחַר הַתְּקוּפָה (טוּר).} (יט) אָמַר עַד שֶׁיִּפְסְקוּ הַגְּשָׁמִים, אָסוּר עַד שֶׁיַּעֲבֹר הַפֶּסַח. (כ) קוּנָם יַיִן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם בֶּחָג, אָסוּר בְּיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן. (כא) הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ: מַה שֶּׁאַתְּ עוֹשָׂה קוּנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ עַד הַפֶּסַח, עָשְׂתָה לִפְנֵי הַפֶּסַח מֻתָּר לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ אַחַר הַפֶּסַח. אֲבָל אִם אָמַר: מַה שֶּׁאַתְּ עוֹשָׂה עַד הַפֶּסַח קוּנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ, אָסוּר לֵהָנוֹת לְעוֹלָם בַּמֶּה שֶּׁעָשְׂתָה לִפְנֵי הַפֶּסַח. (כב) אָמַר לְאִשְׁתּוֹ: קוּנָם שֶׁאַתְּ נֶהֱנֵית לִי מֵהַיּוֹם עַד פֶּסַח, אִם תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ עַד הֶחָג. הָלְכָה לִפְנֵי הַפֶּסַח, אֲסוּר לֵהָנוֹת מִמֶּנָּה עַד הַפֶּסַח; וְאֲפִלּוּ לֹא הָלְכָה, אֲסוּר לֵהָנוֹת מִמֶּנָּה עַד הַפֶּסַח, שֶׁמָּא תֵּלֵךְ אַחַר כָּךְ וְתַעֲבֹר לְמַפְרֵעַ. (כג) אָמַר לָהּ: קוּנָם שֶׁאַתְּ נֶהֱנֵית לִי עַד הֶחָג, אִם תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ עַד הַפֶּסַח, אָסוּר לֵהָנוֹת מִיָּד. וְאִם הָלְכָה לִפְנֵי הַפֶּסַח וְנִמְצָא מְהַנֶּה אוֹתָהּ, הֲרֵי זֶה לוֹקָה וַאֲסוּרָה בַּהֲנִיָּתוֹ עַד הֶחָג. וּמֻתֶּרֶת לֵילֵךְ לְבֵית אָבִיהָ מִשֶּׁהִגִּיעַ הַפֶּסַח.מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5) טור(א) קונם יין שאני טועם יום אחד או קונם יין שאני טועם יום אסור בו מעת לעת שאני טועם היום אינו אסור מעת לעת אלא עד שתחשך בין אם עומד בתחילת היום או בסופו וצריך שאלה לחכם גזירה שמא פעם אחר יאסור עליו יום אחד ולא ידע להפריש בין היום ליום אחד ויבא לשתות בלילה ומיהו אם היה הנדר של מצוה כגון ללמוד או לקיים שום מצוה א״צ התרה. (ב) ואם אמר ביום שאעשה דבר פלוני לא אוכל אותו היום דינו כהיום שמותר בלילה ואם אומר אותו היום ולמחרתו אסור אותו היום ומחרתו ולילה שבינתיים וליל שאחר המחרת מותר. (ג) היה עומד באמצע השבוע ואומר קונם יין שאני טועם שבת זו אסור עד תשלום כל השבוע ויום שבת הבא ג״כ אסור ואם אמר שבוע אחת או שבוע סתם אסור מעת לעת. (ד) היה עומד בתוך החדש ואמר חדש זה אסור עד תשלום החדש ומותר ביום ר״ח אפילו אם ר״ח ב׳ ימים שהראשון לתשלום חדש שעבר אפ״ה מותר בו כיון שלשון ב״א קורין אותו ר״ח. (ו) היה עומד בתוך השנה ואומר שנה זו אסור עד תשלום השנה מותר ביום ראש השנה ושנה זו מונין מתשרי שאפילו אם עומד בכ״ט באלול כיון שהגיע תשרי מותר. (ז) אמר שנה אחת או שנה סתם אסור מעל״ע ואם השנה מעוברת אסור י״ג חדשים מיום ליום ואם עומד בחורף ואמר שנה זו והיא מעוברת אסור עד תשרי ולא אמרינן שאדר שני יעלה לו במקום אלול. (ח) היה עומד בחורף ואמר עד ר״ח אדר עד ר״ח אדר ראשון עד סוף אדר עד סוף אדר שני והרמב״ם חילק דהיינו דוקא שאינו יודע שהשנה מעוברת אבל אם יודע שהיא מעוברת ואומר עד ר״ח אדר עד ר״ח אדר שני וא״א הרא״ש ז״ל לא חילק בזה. (ט) היה עומד בשמיטה ואמר שמיטה זו אסור עד סוף השמיטה ובשנה שביעית ג״כ אסור. (י) אמר שמיטה אחת או שמיטה סתם אסור ז׳ שנים מעת לעת. (יא) נדר מדבר אחד ואומר עד הפסח אינו אסור אלא עד שיגיע פסח עד שיהא הפסח או עד פני הפסח אסור עד שיצא והרמב״ם כתב דעד פני הפסח דינו כעד הפסח שאינו אסור אלא עד שיגיע וא״א הרא״ש ז״ל לא כ״כ. (יב) נדר עד הקציר או עד הבציר או עד המסיק בין אומר עד או עד שיהא אינו אסור אלא עד שיגיע שכל דבר שאין זמנו ידוע בכל לשון שיאמר אינו אסור אלא עד שיהא. (יג) ובכל מקום זמן הנדר לפי מה שממהרין או מאחרין לקצור בו ואנו הולכים אחר המקום שעומד בו הנודר בשעת הנדר אפילו אם הולך אחר כן הנודר אל מקום אחר בין להחמיר כגון שהולך למקום שממהרים הקצירה או להקל כגון שהולך למקום שמאחרין אותו. (יד) וקציר סתם הוה קציר חטים ואם המקום שנדר בו רובו קציר שעורים הולכים אחריו. (טו) ובירושלמי מיבעיא אם קבע זמן למשתה בנו ונדר עד זמן משתה בנו אם חשוב זמנו קבוע או כיון שבידו לאחרו לא ולא איפשיטא ולחומרא. (טז) עד הקיץ עד שיכנסו בכלכלות פירות לא שיקוצו עראי אלא שיקוצו הרבה ומכניסים התאנים בכלכלות. (יז) עד שיעבור הקיץ עד שישמרו הסכינים שקוצצין בהן התאינים לשנה הבאה פי׳ שכבר עבר כל זמן קציצתו. (יח) האוסר עצמו מדבר עד הגשם אסור עד זמן הגשם וכשיגיע זמן הגשם שהוא בארץ ישראל ז׳ במרחשון ובגולה ס׳ יום לתקופה מותר אפילו לא ירדו גשמים ואם אומר עד שירדו גשמים או עד הגשמים אסור עד שתרד רביעה שנייה שהיא בארץ ישראל י״ז במרחשון ובגולה ס׳ יום לתקופה. (יט) ואם אמר עד שיפסקו גשמים אסור עד שיעבור הפסח. (כ) רבי יהודה אומר קונם יין שאני טועם עד הפסח אינו אסור אלא עד ליל הפסח שלא נתכוון אלא לשעה שדרך ב״א לשתות יין שהכל שותין ארבע כוסות בליל פסח קונם בשר שאני טועם עד הצום אינו אסור אלא עד ליל הצום שלא נתכוון אלא עד שעה שדרך ב״א לאכול בשר רבי יוסי אומר קונם שום שאני אוכל עד שתהא שבת אינו אסור אלא עד ליל שבת שלא נתכוון אלא לשעה שדרך ב״א לאכול שום והיינו בליל שבת מתקנת עזרא כתב הרמב״ן דרבנן פליגי בזה על ר׳ יהודה ורבי יוסי והלכה כרבנן וא״א הרא״ש ז״ל פסק כרבי יהודה ורבי יוסי ירושלמי אמר קונם יין שאני טועם בחג אסור בי״ט האחרון. (כא) אמר לאשתו מה שאת עושה קונם שאני נהנה ממנו עד הפסח עשתה לפני הפסח מותר ליהנות בו אחר הפסח שלא אסר עצמו אלא עד הפסח אמר מה שאת עושה עד הפסח קונם שאני נהנה ממנו אסור ליהנות לו לעולם במה שעשתה לפני הפסח ומותר ליהנות במה שתעשה אחריו. (כב) היה עומד במרחשון ואומר לאשתו קונם שאתה נהנית לי מכאן ועד פסח אם תלכי לבית אביך עד החג הלכה לפני הפסח אסורה ליהנות ממנו עד הפסח ואם נהנית לו לוקה ואפילו לא הלכה אסורה ליהנות ממנו עד הפסח שמא תלך אח״כ ותעבור למפרע כתב הרמב״ם ז״ל עבר הפסח אף על פי שעבר התנאי ה״ז אסור לנהוג חולין בנדרו ולהניחה שתלך ותהנה אלא נוהג איסור עד החג כמו שנדר אף על פי שתלה הנדר באיסור זמן שעבר ע״כ. ואיני מבין דבריו שהרי לא נדר אלא עד הפסח הלכך אחר הפסח מותר ליהנות לו. (כג) אמר שאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד החג ומותרת לילך וליהנות אחר הפסח.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.